אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' המגן חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין משלים

בפסק-דין מיום 30.9.2013 התקבלה התביעה הנדונה ונקבע כי בהתאם להוראות סעיף 2(א) בצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), תשס"א-2001 (להלן – הצו לחלוקת נטל הפיצויים), על הנתבעות לשלם לתובעת מחצית מהפיצויים בגין נזקי גוף ששילמה התובעת לעיזבון ולתלויים של המנוחה, אשר נהרגה בתאונת דרכים מיום 18.4.2002 (להלן גם – פסק הדין).

נושא פסק-דין משלים זה הוא בשאלה כיצד יש לקבוע את הסכום שעל הנתבעות לשלם לתובעת בהתאם לצו האמור ובעיקר בשאלה, אלו סכומים באים בגדרם של "הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה" (סעיף 2(א) בצו לחלוקת נטל הפיצויים).

הרקע למתן פסק הדין המשלים

2.סעיף 3 בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) קובע כי במקום שבו מספר כלי רכב מעורבים בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק, כי אז "תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". עם זאת, סעיף 17א בחוק הפיצויים הסמיך את שר האוצר "לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים". בהתאם לסמכות זו הותקן הצו לחלוקת נטל הפיצויים. צו זה קובע בין השאר, כי במקום שבו היו מעורבים בתאונת דרכים רכב כבד ורכב קל, על המבטחת של הרכב הכבד לשלם למבטחת של הרכב הקל מחצית "מן הפיצויים על נזקי גוף ... שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה" (סעיף 2(א) בצו). כל זאת בהתמלא הוראות הצו בעניין זה.

בפסק הדין שניתן כאמור, ביום 30.9.2013 התקבלה תביעת התובעת נגד הנתבעות ונקבע כי בתאונת הדרכים שאירעה ביום 18.4.2014 שכתוצאה ממנה קופחו חייה של הגב' מיכל שרוין ז"ל, היו מעורבים רכב קל, שאותו ביטחה התובעת, ורכב כבד, שאותו ביטחו הנתבעות. לפיכך נקבע, כי בהתאם להוראות סעיף 2(א) בצו לחלוקת נטל הפיצויים, על הנתבעות לשלם לתובעת מחצית מהסכום שחויבה היא לשלם על-פי פסק הדין שניתן ביום 28.2.2005 בתביעת עיזבונה של המנוחה והתלויים שלה (ת"א (מחוזי ירושלים) 4199/02 עזבון המנוחה מיכל שרוין ז"ל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסק-דינו של כבוד השופט בעז אוקון. ערעור וערעור שכנגד שהוגשו אל בית המשפט העליון, נדחו בפסק-דין בע"א 3662/05 מיום 5.9.2007. הליכים אלו יכונו להלן – תביעת העיזבון). כן ניתן במסגרת התובענה הנדונה סעד הצהרתי, שעל-פיו חלוקה זו תחול גם על כל תשלום שתחויב התובעת לשלם בעתיד בגין נזקים אלו (ראו החלטה מיום 31.10.2013 בבקשה לתיקון טעות סופר שהגישה התובעת).

3.עניינו של פסק-דין משלים זה הוא בקביעת הסכום שאת מחציתו על הנתבעות לשלם כאמור, לתובעת בהתאם לצו לחלוקת נטל הפיצויים.

על-פי האמור בסופו של פסק הדין ועל-פי הסדר דיוני שנקבע באשר לאופן קביעת הסכום שיהיה על הנתבעות לשלם לתובעת בהתאם לפסק הדין, הגישה התובעת ביום 24.10.2013 הודעה שבה פירוט של אופן חישוב הסכומים שלטענתה נכללים במסגרת הסכום שאת מחציתו על הנתבעות לשלם מכוח הצו (להלן – הודעת חישוב הסכומים מטעם התובעת או הודעת התובעת). הנתבעות מצדן הגישו הסתייגויות ואף חלקו על חלק מן הסכומים שנתבעו ולאחר מכן הגיבו הצדדים והשיבו זה להודעותיו ולטענותיו של זה. בסופו של דבר, לאחר חילופי הודעות, תגובות ותשובות ולא מעט השתהות בהגשתן, התקיים ביום 30.3.2014 דיון שבו השלימו הצדדים את טענותיהם. פסק-דין משלים זה ניתן אפוא, לאחר עיון בכל טענות הצדדים בכתב, לרבות המסמכים שצורפו אל כתבי הטענות ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל-פה.

גדרי המחלוקות בין הצדדים

4.בהודעת חישוב הסכומים מטעם התובעת נכללו ארבע קבוצות של סכומים המשוערכים למועד הגשת ההודעה, שסכומם הכולל הוא סך של 2,837,805 ₪. על-פי טענת התובעת, על הנתבעות לשלם מחצית מסכום זה. אלו הן ארבע קבוצות הסכומים:

האחת, סכומי הפיצויים ששולמו בתביעת הנזיקין, תוך פירוט מועדי התשלומים ובסך הכול 2,587,132.81 ₪. סכומים אלו כוללים גם סכום של 91,854 ₪ ששילמה התובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) ביום 24.1.2005, המהווה שיפוי למל"ל על קצבת התלויים ששילם.

השנייה, הוצאות התובעת לשם ניהול תביעת העיזבון. סכומים אלו כוללים את שכרם של מומחים רפואיים עבור הכנת חוות דעה רפואיות ועבור עדויותיהם בבית המשפט, הוצאות משפט ואגרות משפט. סך הכול 89,170.35 ₪.

השלישית, הוצאות ששילמה התובעת לחוקרים פרטיים ולגורמים שונים לשם איסוף מידע, צילום מסמכים ואיסוף תיעוד שנדרש לניהול התביעה. סך הכול 25,893.86 ₪.

הרביעית, שכר טרחת עורכי הדין בתביעת העיזבון ששילמה התובעת לבאי-כוחה בסך כולל של 135,607.98 ₪.

בנוסף למחצית סכומים אלו, שעל-פי טענת התובעת על הנתבעות לשלם לה, טענה התובעת כי היא זכאית לשכר-טרחת עורך-דין ולסכום ההוצאות שהוציאה עבור ההליך הנדון.

5.על-פי טענת הנתבעות (כמפורט בין השאר, בהודעתן מיום 3.2.2014), הסכומים שאת מחציתן עליה לשלם לתובעת על-פי פסק הדין נופלים מהסכומים שאותם פירטה התובעת. אלו הן אפוא, עיקרי טענותיה.

באשר למחצית סכום הפיצויים ששולם על-פי פסק הדין בתביעת העיזבון טענו הנתבעות, כי על-פי המסמכים שהגישה התובעת, סכום הפיצויים על-פי פסק הדין בתביעת העיזבון היה בסך של 1,528,031 ₪. סכום זה בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן למועד הגשת הודעת הנתבעות הוא בסך של 1,903,439 ₪. לפיכך מחצית מסכום זה היא בסך של 951,720 ₪.

בעניין תשלומים ששילמה התובעת למל"ל טענו הנתבעות, כי התובעת אינה זכאית למחצית סכום זה. לטענתן, על-פי לשון הצו לחלוקת נטל הפיצויים, על הנתבעות לשלם לתובעת מחצית מהפיצויים שעל מבטחת הרכב הקל לשלם לנפגע, אך אין חובת תשלום מחצית מהסכומים ששולמו למיטיבים. עוד טענו הנתבעות בעניין זה, כי סכום זה לא נתבע במסגרת כתב התביעה. לפיכך לטענתן, אין לכלול את מחצית הסכום ששולם למל"ל.

באשר להוצאות שהוציאה התובעת לשם ניהול תביעת העיזבון, לרבות הסכום ששולם בגין אגרת המשפט, טענו הנתבעות, כי אין התובעת זכאית למחצית של סכום זה. לטענתן, על-פי לשון הצו לחלוקת נטל הפיצויים הוצאות אלו אינן נכללות בסכום שמבטח הרכב הקל זכאי לקבל את מחציתו ממבטח הרכב הכבד. בעניין זה טענו, כי לא בכדי הוצאות אלו אינן כלולות בסכום שאת מחציתו זכאית התובעת לקבל, שכן מדובר בהוצאות שלעתים קרובות היקפן והצורך בהוצאתן שנויים במחלוקת. חיוב בשיפוי גם בגין סכומים אלו עשוי לגרור ויכוחים ומחלוקות והדבר מנוגד לתכלית הצו, שלפיו על חלוקת הנטל בין המבטחות להיעשות ביעילות ובמהירות על-פי קריטריונים ברורים. עוד בכתב ההגנה טענו הנתבעות, כי לא מן הנמנע שאילו צורפו אל תביעת העיזבון הייתה תוצאתו שונה וגם ההוצאות שהוצאו עבור ניהול ההליך היו שונות. לטענתן, טענות אלו מחזקות את טענת הנתבעות, כי לא ניתן לקבוע בדיעבד את סבירות ההוצאות שהוצאו לניהול התובענה. עוד טענו הן בעניין זה, כי היעדר התייחסות אל נושא ההוצאות בנוסח הצו אינו מקרי וכי הדבר נובע מכך שאותה מבטחת עשויה להימצא פעם במצב שבו היא המבטחת של הרכב הקל ובפעם אחרת היא המבטחת של הרכב הכבד. כך נמצא שבסופו של דבר ולאורך זמן, מתקזזות ההוצאות שמוציאה המבטחת לשם ניהול הליך באלו הנחסכות ממנה בהליך אחר, שאותו אינה מנהלת, אך היא נדרשת לשפות מבטחת אחרת בהתאם לצו לחלוקת נטל הפיצויים. בנוסף לכך, לטענתן, התובעת אינה זכאית לסכום זה גם מן הטעם שלא תבעה זאת במסגרת כתב התביעה.

בעניין הוצאות שהוציאה התובעת לשם ניהול התובענה הנדונה ובעניין שכר-טרחת בא-כוחה בתביעה זו, טענת הנתבעות היא כי התובעת אמנם זכאית לכך שסכומים אלו ייפסקו לטובתה. עם זאת, באשר לשכר-טרחת עורכי הדין טענו הנתבעות, כי אין מדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים, כי אם בתביעת שיפוי, שבמהותה היא תביעה כספית. לפיכך לטענתן, אין מקום לפסיקת שכר-טרחה בשיעור של 13% מהסכום הסופי, אלא יש לפסוק בהתאם למקובל בתביעות כספיות. לעניין זה הפנו הנתבעות אל פסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 43854-02-10 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (31.3.2011) (כבוד השופטת אסתר דודקביץ), שגם בו נדון הצו הנדון ובו נפסק סך של 20,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורכי הדין בתוספת הוצאות המשפט.